בלדה לחייל אייל, או אייזן בטון

אין לי ארץ אחרת" זאת לא רק סיסמא,
זאת דרך חיים, זאת גם לא בשיר סתם שורה,
כי כך פותחים איזנברג מוישה, ובלהה אשתו,
הוריו של אייל, אביו ואמו,
באינטרנט את האתר,
של המשק בביאליק הכפר.

אז למוישה ובלהה היקרים,
קבלו אימרה שלא שוכחים,
משהו סנטימנטאלי:
"יעקב לא מילא לי".

אייל התגייס לקורס טייס , מאה ושתיים,
ולאחר הטיסות הראשונות , פרס כנפיים,
ובינואר 1982 ,
חייל שורשי ואיכפתניק,
ממושב כפר ביאליק
מתנדב ליחידה 797,
אז שמה,
ולימים 5101 - מי ישמע!
יחידה מובחרת,
שלדג- סיירת .

וכך נולד לו ביטוי מונומנטאלי:
"יעקב לא מילא לי".

בחור גבוה, בלורית בלונדינית, ושקט כמו דג,
מתגלה עם יכולות טכניות מעל לגג,
לעילא ולעילא, הוא דהר,
נהג הג'יפ הכי מוכשר.
קראנו לו "אייזן" או האייזנברג
בהא הידיעה,
והוא גם כ"שועל" נודע
או הפנתר הוורוד,
בצבא נשלח ללמוד לפרק מערכות ,
אזעקות וגדרות .

וכאן מתחיל הפזמון האינדיבידואלי:
" יעקב לא מילא לי"


יצאנו למסעות ו"אייזן" מתגלה,
 כנווט מעולה,
בחדירות למפעלים,
ובהפעלת מטענים או טילים,
הוא תמיד מהראשונים,

אז  איך הפזמון הפנומנאלי?
נכון : " יעקב לא מילא לי".

לילות רבים,
בחפירות היינו עסוקים,
בצוות שכלל קיבוצניקים לרוב,
ומספר עירוניים,
המושבניקים שניים,
אייזן ובן חיים!
אחרי שהצוות התעייף מהטוריה והאת
לקחו שניהם את המושכות,
וחפרו עד ש...נשבר המוט.

ועכשיו זה נהיה כבר, ממש אקטואלי:
" יעקב לא מילא לי".

אתם בטח שואלים את עצמכם
מיהו יעקב ואת מה הוא לא מילא,
אז מעשה שהיה כך היה...

יצאנו למשימה
הצוות מהיחידה,
ולכל אחד על גבו משקל של טון,
בציר הליכה של כ 15 ק"מ במרכז הלבנון ,
בין צור לצידון,
לנקודה הגענו מתחת לכביש, על דרך סלולה,
מוכנים לאויב התמקמנו עם כל הציוד בצורה חרישית אך דרוכה,
והנה השעה הראשונה חלפה,
המתח קצת ירד והגיע הרגע לרגיעה,
כלומר, למשקה חם מהתרמוקן  מטבח היחידה,
הנמצא על גב אחד הלוחמים, לא קל
הלילה זה היה האלוף לעתיד אייל
כולנו מושיטים יד צמאה,
וכוס ריקה עוברת מיד ליד
ואיתה ההודעה בטון לא נורמאלי:

"יעקב לא מילא לי"

ממזר לא קטן,
מקצוען,
רגיש , חבר טוב לחבריו
שעשה "בית ספר" למפקדיו.

סיימנו מסלול במצדה
ואייל לקורס קצינים מיד יצא
מצטיין הקורס זאת לא הייתה הפתעה.
ומשם מתפקיד לתפקיד וממשימה למשימה
ואנחנו מתעדכנים בגאווה.

אייל בשליחות המדינה מעל ל 30 שנה,
ועדיין ידו נטויה,
לעמו ולמשפחתו, הוא בפקודה.
במסכת תענית בתלמוד הבבלי,
מובא מעשה אודות חוני
ואולי אתם מכירים אותו כחוני המעגל
אבל זה ממדרש אחר, מלא במוסר השכל...
אז יום אחד חוני היה מהלך בדרך, כמו שמתחילים סיפורים
ראה איש שהיה נוטע עץ של חרובים.
שאל אותו: חרוב זה, כמה שנים צריך להמתין עד שייתן פירות?
אמר לו : שבעים שנה...לפחות.
אמר לו חוני לאיש בפליאה:
האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה?
אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים,
כמו ששתלו עבורי אבותיי ,
כך אני שותל לבניי!
אז מדוע הזכרתי את החרוב בכלל?
כי החרוב בעיניי- הוא גם סמל להסתפקות במועט
 ואין זה מפתיע שבמשק של הוריו של אייל ,
מגדלים חרובים,
 ומייצרים דבש חרובים...

בכל השנים עדכונים מאוד רחוקים - המון,
אייזנברג בפקוד צפון
האייזנברג בדרום,
מרגישים טוב בקיץ ובחורף,
ועכשיו כשהשתחררת ב"עורף"
אתה מוזמן להצטרף בבחינת "חדש ימינו כקדם"
לטיול צוות כל כמה חודשים, ממש גן עדן,
למילואים כביום אויב, לוואטס אפ הצוותי
או סתם ישיבה סתמית בבית קפה שכונתי
ללא מדים
 וללא עדכונים

אוהבים אותך אייל
ומאחלים לך הצלחה ואושר,
צוות שאוליאן , שלדג,
 יחידה 5101
מאתנו החבורה,
שלבשה איתך את המדים בפעם הראשונה.
ונחתום באחד שלא מילא, "יעקב לא מילא לי"- אחרון
שבנה לי את הפזמון.
תודה. המון.